<h1>האשכול — דפוס י-ם, הלכ' ציצית</h1>
<h2>דף סא:</h2>
ונשאל עוד. [רבינו האי גאון ז"ל] ודשאלתון הא דאמרינן [מנחות ל"ז ע"ב] רבינא הוה שקיל ואזיל בתריה דמר בר רב אשי בשבתא דריגלא איפסיקא חדא קרנא דחוטא ולא אמר ליה ולא מידי, כי מטא וכו' זה הציצית שנפסק לרבינא במה היה, אי בסדין פשתן ודאי כד אפסיק חד מיניהו בטלה מצותו ונעשה שעטנז, ואי ליתיה מאי טעמא אסיר, מי אמרי' אי הוי חוט קשור ותלוי בבגדו של אדם אסור למיפק ביה מנא לן הא. ועוד הא דאמרי' [נדה ס"א ע"ב] שעטנז עד שיהא שוע טווי ונוז, היכי הלכתא מי בעינן כלהו, אבל נוז בלא טווי שרי, או לא, ואי הלכתא הכי מאי טעמא [גזרינן סדין] בציצית משום כסות לילה, הא לא שוע ולא טווי, או דילמא הכי קאמר או שוע או טווי, ובאר לנו אדונינו עקר המלות שוע ונוז מה עקרן. הכין חזינא דמלתא ברורא הוא בדוכתיה משום משא הוא דאסור בשבת, ולא משום שעטנז, כדתנן [מנחות כ"ח ע"א] ארבע ציציות מעכבות זו את זו שארבעתן מצוה אחת, ר' ישמעאל אומר ארבעתן ארבע מצות, ואמרי' [מנחות ל"ז ע"ב] אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' ישמעאל, ולית הלכתא כותיה. ואמרי' מאי ביניהו, רבינא אמר דרב הונא איכא ביניהו היוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה בשבת חייב חטאת, ולר' ישמעאל כל חדא וחדא מצוה ושרי למיפק ביה באחת ובשתים ובשלש, ולרבנן חדא מצוה אינון, וכי ליכא רביעית, ליכא מצוה, ואסור לצאת בה בשבת. ומאי האי אסורא הוה שרי ליה מר בר רב אשי דהוא בעל הטלית ולא רבינא, ושמעתא ברורה היא. ודאמריתון אי הוה חוט קשור בבגדו של אדם מנא לן דאסור למינפק ביה, חוט גרידא דלא אחשביה שהוא תלוי בבגדו לא אסיר למינפק ביה, אבל חוט של ציצית דאחשביה אסיר, ואי לאו דאמור רבנן דאסור למנפק ביה לא הוו ידעין מן אנפא אחרינא, אלא מדאמר רב הונא שמעתא דמפרשא לעילא אסיר. ודשאלתון בעינן שיהא שוע טווי ונוז, או דלמא או שוע או טווי או נוז, הא מלתא מפרשא בגמרא דמדאורייתא עד דאיכא תלתהון, ורבנן גזרו בכל חדא בפני עצמה דאמרי' [נדה ס"א ע"א] אמר רב אחא בר יוסף משמיה דמר זוטרא האי מאן דאית ליה חוטא דכתנא בגלימא דעמרא ונתקיה ואירכס שפיר דמי, מאי טעמא שעטנז אמר רחמנא שוע וטווי ונוז, ורבנן הוא דגזרי ביה, וכיון דליתיה ליתי', מתקיף לה רב אשי ודלמא הכי קאמר רחמנא או שוע או טווי או נוז, והלכתא כמר זוטרא מדאפקינהו רחמנא בחד לישנא שעטנז, וידיע לכון דגזרה אסורה היא ולית למפרץ בה כל עקר. ודאמריתון עקר שוע טווי ונוז מה הם, שוע תרגום וטח [ותרגום] חלק, ובלשון ערב אמלס. ובמשנתינו [כלאים פ"ט מ"ט] שנינו הלבדין אסורין מפני שהן שועין. ונוז לא ראינו לו עקר אלא בלשון ארמי הוא דבר שתלוי בדבר ומחובר בו, כדאמרי' אי אפסיק ניזיה [טרפה]. ודברי רב האי גאון ז"ל גדולים בכל מקום ואין להוסיף עליהן. והיינו טעמא דטלית של מר בר רב אשי כדפריש' חוטא גרידא דלא אחשביה שרי, אבל חוט של ציצית דאחשביה לא, וכן מצינו בכל מקום דלגבי שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה.
